<h1>ראבי"ה סימן אלף כ"ט</h1>
<h2>דף מג:</h2>
גם זה לחתני ר' יואל. מחמד לבי הוקשה לך בפר"ש במילתא דרב נחמן (קידושין מ"ג ע"א) דאמר רבא אמר רב נחמן אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן לעניין ממון. אמת ויציב ונכון. נבונים ונכוחים הן דבריו למבין. אך עתה כמעט נטיו רגליך ויצאת מן הדרך. והכי פירושא, וכן לעניין ממון, אם שלח הלוה חובו ביד שלוחיו שני' אל המלוה ומסר להם החוב בפני עדים ואמר להם צאו ופרעו (להם) לפלוני חוב שיש לו בידי ולא אמר להן לא (הן ולא לאו) תנו [ו]לא זכו, דומיא דנתן קידושין לשנים ואמר להם צאו וקדשו לי אשה פלונית. אבל אי הוה אמר הוליכו לפלוני חוב שיש לו בידי או תנו או זכו, תו לא מצי למימר מיגו דמצי למימר אהדרינהו לך כי אמר פרענו נאמן, דהא אי אמרי אהדרינ' לך הוה מחייבי לפרעו למשתלח. וניחא להו למימר פרענו מלחייב את עצמו. ונמצאו נוגעין בעדותן, כדרב דאמר (גיטין י"ד ע"א) הילך מנה לפלני שאני חייב לו חייב באחריות המשלח ואם בא לחזור אינו חוזר ואם מחזיר חייב לפרוע למשתלח דהולך כזכי דמי. אבל אם אמר בלשון קידושין צאו ופרעו חובי לפלני הן הן שלוחיו הן הן עדיו, כלומר אע"פ שהן שלוחיו ושלוחו של אדם כמותו, אפילו הכי הם עדיו שאם יכפור המלוה יעידוהו שקיבל חובו. ומסיק ואזיל מאי קסבר רב נחמן דאמר אין נוגעין בעדותן, אי קסבר מלוה חבירו בעדים צריך לפרוע בעדים וה"ה למפקיד בעדים וכן מוסר חוב לשלוחיו בעדים אין יכול לטעון החזרתי אלא א"כ החזירו בעדים דכל מילתא דמיתעבד באפי סהדי צריך למישלפה בסהדי, הני נוגעין בעדותן הן במה שאומר[ים] פרענו למלוה, דאי אמר המלוה לא נפרעתי ואמר לו הלווה לשלוחו פרעון דהא לא מצי אמרי אהדריניה לך דכיון שמסר להן בפני עדים צריכין להחזיר בעדים, ונמצאו נוגעין בעדותן. אלא לעולם קסבר אין צריך לפורעו בעדים הילכך אילו שלוחים אע"פ שקיבלו בפני עדים אין צריכין להחזיר ללוה בעדים, וכיון דהכי מגו דיכלו השלוחים לפטור עצמן אי בעו לשקר בטענת אהדריניה לך, כי אמרי נמי פרענו למלוה נאמן, דהא אי בעי לשקר הוו משקר ואמרי אהדריניה לך. והשתא דתקון רבנן שבועת היסת, כלומר כי אמר רב נחמן וכן לעניין ממון מקמי דתקון רבנן שבועת היסת, דכי טעני שלוחים אהדריניה לך הוו מהימני ופטירי אפילו משבועה דהא לא מודו במקצת, אבל השתא דאמר רב נחמן גופיה דתקון שבועת היסת וכל אדם נשבע בלא הודאה מקצת, וכי טעני אהדריניה הוה להו לאשתבועי, אזל ליה מיגו, משום דכי אמרי אהדריניה בעי אישתבועי וכי אמרי פרענו למלוה לא בעי לאשתבועי, הילכך ניחא להו למימר פרענו הילכך ליכא מגו. וכיון דליכא מגו לא אמרינן הן הן עדיו, ולא מצי אמר להו לוה לתקוני שדרתי יתכון לא הוה לכו למיתב למלוה בלא סהדי דלא לכפור, משום (דלא) [ד]מצי אמרי אנן הוינן סברי' דלהכי ביררת תרי דנהוי אנן סהדין, ואת מטעית יתנא דתרי שלוחי מילתא דלא שכיחא הוא, ולא דמי לדאבימי (כתובות פ"ה ע"ב) דלא הוה אלא חד שליח דלא מצי מסהיד ולא הוה ליה למטעי. הילכך הוי דין זה כדין חנווני על פנקסו (שבועות מ"ה ע"א) דא"ל בעל הבית [תן] לפועלי מעות ועשאו שליח לכך, חנווני אומר נתתי ופועלים אומרים לא נטלנו דמישתבעי תרוייהו ושקלי מבעל הבית. ואילו נמי שלוחים היו כחנווני מישתבעו דעשאו שליחותן ופטירי מן הלוה, והמלוה ישבע כדין הפועל שלא קיבל מהם ונוטל מן הלוה חובו כדין הפועל שנשבע ונוטל. ובעל הבית לא מצי אמר לחנווני אמאי לא יהבת באפי סהדי לשכיר, משום דמצי אמר חנווני אנא עבדי כמו דהוית עביד, שאין מנהג ליתן שכר לפועל באפי סהדי, אתה שהיית רוצה לשנות את המנהג היה לך להודיעני אל תתן לו אלא באפי סהדי, אבל מלוה מנהג ללות בסהדי ולפרוע, הילכך כי שינה השליח ויהב בלא סהדי חייב.
